That tiger just bit me in the ass.

That tiger just bit me in the ass.

That tiger just bit me in the ass / אילן וינטראוב

הפרדוקס בזכיית Rythm and Hues באוסקר על אפקטים מיוחדים ל”חיי פיי” במקביל להכרזתה על פשיטת רגל ופיטורים ללא פיצויים של 200 עובדים בחברה, רק הבליט תופעה שעל פניו נראית לא הגיונית: חברות VFX ואנימציה בארה”ב, שעובדות על סרטי ענק, כאלה שמרויחים סכומים עם 8 אפסים, לא שורדות. בלי להכנס למכלול הגורמים למצב המגוחך הזה, השורה התחתונה – הכסף לא מחלחל למטה. הרווחים המטורפים של חברות ההפקה לא מגיעים לאנשים שתכלס עבדו על הסרט.

אחת התוצאות היא שרוב החברות, אפילו Dreamworks שמפטרת בדקות אלה 350 עובדים, נמצאות במשבר תמידי. כל איחור בלוחות הזמנים, שינוי דעה של במאי או גחמה של המפיצים עלולים למוטט חברת אנימציה, שעושה עבודה מעולה ומנוהלת היטב. בכל מקרה כל הצוות שעובד על פרוייקט מסויים מועמד לפיטורין אם לא נכנס פרוייקט אחר back to back. כמעט לאף חברה אין את אורך הנשימה להחזיק צוות של מאות אנשים, שלא עובדים על כלום באותו רגע, אפילו לחודש או חודשיים.

תוצאה אחרת היא שאפילו אנשים ותיקים בתעשייה חיים בחוסר ביטחון תמידי. בכל רגע נתון הפרוייקט שהם עובדים עליו עלול להיפסק, והם יצטרכו לחפש לעצמם מקום עבודה חדש, לפעמים תוך כדי מעבר לעיר אחרת או במקרים קיצוניים לארץ אחרת.

בארץ, לעומת זאת, אין תעשייה, ולכן אי אפשר לדבר על מצבה העגום. מי שבכל זאת עובד כאן, יודע שהאבסורד שהאמריקאים מתמודדים איתו בזמן האחרון, הוא מציאות קיומית לכל מי שעושה אנימציה או VFX, ולא מהיום. כאן אני כן אכנס לגורמים.

החשוד המידי הוא גודל השוק בארץ. האפשרות להרויח, ואפילו להחזיר את ההשקעה על סרט דל תקציב היא פחות מסבירה. הקהל בארץ לא רץ לקולנועים לראות כל סרט טוב שיוצא, ולמרות שמפעם לפעם יש סרט שהוא גם הצלחה קופתית, ככלל אין הצדקה כלכלית להפיק סרט בארץ ללא קרנות לעידוד למיניהן. שם כרגיל השמיכה מאוד קצרה, ותמיד קיימת הדילמה של הקרנות אם להשקיע יחסית הרבה במעט סרטים, או לתת פחות ליותר סרטים. כך או כך, הקרנות לא מסוגלות לממן סרט שבו רכיב ה VFX-גבוה, ובמאי שאפתן עם רעיון טוב אבל פנטסטי, ייצטרך להיות מאוד יצירתי בהקשר של מה רואים, ובעיקר מה לא רואים על המסך. המאבק להגדיל את התקציבים של הקרנות הוא ארוך, ויש בו הצלחות, אבל היום שבו הקרנות יממנו סרט בסדר גודל של שר הטבעות, כמו בבדיחה הידועה, לא יהיה בזמני.

בסדרות טלויזיה הסיפור קצת שונה, כי בטלויזיה מתגלגלים בסך הכל סכומים יותר גדולים, והסדרות מופקות עם יותר מקריצה לחו”ל, ככה שהקהל הישראלי זוכה לראות פיילוטים מאוד מושקעים לחברות הפצה אמריקאיות. אבל גם בסדרות המושקעות יותר, העבודה עם VFX ואנימציה מקבלת מקום שולי, מה שמביא אותי לגורם השני למעמדם הלא יציב של האנימטורים ואמני ה .VFX- הראיה של חלק ממשרדי ההפקה את התחום כשירות, לא יותר. ההפקה היא המלך, וכל יום צילום הוא קדוש, ולעומתם ה VFX ואפילו אנימציה בפרוייקטים משולבים, נכנסים כסעיף בפוסט. לכל מי שעובד בתחום ברור שהעבודה על VFX אמורה להתחיל בpreproduction , להמשיך בצילומים ובהפקת האפקטים, ולהסתיים בפוסט. ההכרה של הבמאים, שהVFX  בונים את הסיפור כמו השחקנים וכמו הארט, לא משתקפת בהפקה. לא פעם האנימטור מקבל סצינה מצולמת וערוכה, בלי שום תכנון, הכנה והתאמה לאנימציה, ועליה הוא צריך להריץ את כל התהליך בדיעבד, ולהתמודד עם מצבים שאפשר היה להימנע מהם מראש. כתוצאה מהגישה הזו, גם התיקצוב של ה VFX הוא בתחתית הרשימה, אחרי כל שאר הסעיפים. אפילו הקייטרינג.

לא מזמן מישהו שאל אותי, אחרי שנתתי הסבר די מפורט על המורכבות של יצירת סימולציה ש”תשחק” בהתאם לסצינה, אם אין בתוכנה כפתור שלוחצים עליו והוא “עושה את כל זה”. זו, בסיכומו של דבר, הגישה שאיתה אנימטורים ואמני VFX צריכים להתמודד כשהם מסבירים מה המשמעות של כל סעיף וסעיף בבריף. לרוב האנשים שלא עוסקים באנימציה או VFX באופן ישיר יש תחושה שהמחשב עושה את עיקר העבודה, אבל כשמציגים להם נתון, שזמן הרנדר של שוט ייקח יומיים, הם מתוסכלים מהאנימטורים, כאילו שאנחנו מזיזים את האלקטרונים במחשב, ואם רק נתאמץ קצת, החשמל יזרום יותר מהר.

כדוגמא נגדית ניקח את יחסי ההפקה והשחקנים. אף מפיק לא יגיד לשחקן שלמרות שהוא מקבל תשלום על 10 ימי צילום, הוא צריך להתייצב ל20, ולשחק עוד כמה דמויות. מול האנימטור התחושה היא שאפשר ליצור מחדש את הסצנה, והחופש להוסיף ולשנות גורם לבמאים ולהפקה לבקש עוד שינויים ועוד תיקונים, בעוד ועוד תחומים. מצד שני לוחות הזמנים והתקציב כמעט לא משתנים, כי כאמור ה VFX תוקצבו בסוף התהליך וכבר אין רזרבות, ובהמשך מחכה עוד שלב קדוש, המיקס. בין לבין האנימטורים עובדים שבועיים בשבוע, חוגגים על הפרוייקט בשישי שבת, ומפעם לפעם עושים אפילו שליחויות, כי אחרת אין סיכוי שהפרוייקט יגיע לקו הסיום. הסיפור על האנימטורים שקיבלו פיצוי על הטירוף והלחץ, כשהפרוייקט שעבדו עליו זכה בפרסים והרויח יפה (מאוד), נמצא בין שלגיה לפינוקיו על מדף ספרי האגדות.

המסקנה שלי היא שאנחנו צריכים לזוז מהמקום הזה, שחברות ההפקה רואות בנו שירות, אל המשבצת היצירתית. המושגים “אפטריסט”, “פלאשיסט” ושאר ה”איסטים” מקבעים את המעמד של האנימטורים ואמני ה VFX כטכנאים מוכשרים, שיודעים להפעיל כלי, וזהו. לכל אחד מאיתנו יש את ההתמחות שלו, ומעצב motion graphics יוצר דברים אחרים ממעצב אוירה וקומפוזיטור, למרות ששניהם עובדים באפטר. אנימטור דמויות תלת לא עושה את אותם דברים שעושה מעצב סט וירטואלי באותה תוכנה. זה יתבטא בדרך שבא אנחנו מציגים את עצמנו להפקה. זה יתבטא בהערכות הזמנים שאנחנו נותנים, שצריכות לכלול זמן לנסיונות לפיתוח ולמחקר. זה יתבטא בהתעקשות על מעורבות בתהליכים משלב התכנון, ובמקרה שהפרוייקט בעיצומו, להדגיש את הבעייתיות שבתהליך עבודה לא נכון, ואת הנזק שנגרם להפקה בגללו. וזה בעיקר יתבטא בתפיסה שלנו של חשיבות  הVFX בסיפור, והעברה של החשיבות הזו להפקה.

ולסיכום אני רוצה להביא את התמונה שמבטאת יותר טוב מהכל את חשיבות האנימציה וה VFX להעברת הסיפור, ותודה ל Todd Vaziri שקרע אותי מצחוק.

מאת חבר האיגוד אילן וינטראוב – אנימטור, מורה לאנימציה ואיש פוסט בעל ותק של 19 שנה בתעשייה.